אין לי מושג אפילו איך להתחיל, וזה גם לא יוכל להכנס לפוסט אחד, אבל אני אהיה הכי כן וברור וישיר…

קורה לך שאתה מתאהב באמצע החיים, וזה מה שקרה לי לפני שלושה שבועות, התאהבתי…
התאהבתי ממש במישהי לגמרי, עם פרפרים כאלה בבטן בסיבובים בראש, היא כל כך יפה וכל כך אמיתית שאין לתאר אפילו. התאהבתי באפריקה.
לא האמנתי כמה שהיא יפה האפריקה הזו עד שהכרנו אחרי 53 שנות קיומי בזכות רונית הרשקוביץ מספארי קומפני שאירגנה משלחת קטנה להכיר את אפריקה שלה וגרמה לכולנו להתאהב. אבל ממש ממש להתאהב.

רונית גם קונסול כבוד של זמביה בישראל ועושה רבות לקרב בין ישראל לזמביה והמדינות השכנות. כחלק מפועלה, היא ליהקה קבוצה של אנשי תקשורת מדיה וכיו’ב שלא ממש הכירו לפני,רק ידעו ככה מי הוא מי… וכך יצאנו לדרך לתשעה ימים מופלאים, אנשים שלא מכירים ממש שיצאו אחרי תשעה ימים כחברים לכל החיים.
דנה ספקטור ורן שריג (רמזור, מחוברים, ידיעות אחרונות, קשת, מסובך ומה לא…), מרב סריג העורכת הקולינרית של טיים אאוט, הצלם אדי גרלד שמצלם בין השאר גם לנשיונל גיאוגראפיק העולמי, רון דבני צלם-במאי-מפיק מהמם שתיעד את המסע, אני ונועה זוגתי ההייטקיסטית היחידה בחבורה. זו הייתה למעשה הקבוצה.

נתבקשנו שלא לכתוב כלום עד שדנה תצא עם הכתבה בידיעות וכך עשינו. צייתנו כמו חיילים קוזאקים לרונית שממש עמדה על כך. לא כתבנו מילה ובחלק ניכר מהמקומות אין אינטרנט אז בכלל היה מיוחד לנו ועשה לנו יותר קל לעמוד במשימה.

עם זאת, לא ממש התאפקנו לחלוק באינסטוש פה ושם תמונות עם רמיזה קלה שלא ממש מדובר בפארק הסחנה אלא בפארק הקופים, ושהילדה המהממת הזו לא צולמה בתחנה המרכזית הישנה אלא בכפר דייגים ציורי בקיגומה לפני שעלינו לסירה… וזהו.

אז התקבצנו כאן בשדה התעופה ויצאנו אל הדרך בטיסה ישירה וריקה לחלוטין, רק אנחנו במטוס של 200 איש שחזר לקחת קבוצה ישראלית מזנזיבר לארץ.
רן ודנה מהממים, אבל ממש מהממים. זוג רעב, סקרן, חד, רגיש, חכם, חם ומצחיק בצורה יוצאת דופן. יצא לי להכירם ממש מקרוב בטיול הזה, אהבה כזו מרגשת של ילדים בני 16 יש להם, הכי כייף…

את מרב סריג הכרתי יותר מעברי האפל בתל אביב. מקסימה אמיתית. ואת אדי ורון יצא לי ככה להכיר ממש ממש מיום ליום יותר ויותר בטיול. הכי נעימים. הסתבר לנו בגלל זכרון הפיל שלי שאפילו גרנו זה מול זה לפני 30 שנה ככה, אני ורון שהיה ילד בן שמונה עם אימו המהממת ציונה ברמת אביב ג’ ולי הייתה אז רק ילדה אחת קטנה בת שנה ואישה אחת גדולה. עולם באמת קטן-גדול…

נחתנו בזנזיבר.
חם ולח לי בתחת… מן חום כזה לח באוויר עם ריח של מוזר של דיזל מטוסים….
משם נסענו לביתה של רונית בזנזיבר…שם חיכו לנו רונית, נועה ואליה הצוות שלה, עם ארוחת בוקר מהממת, התרעננו ונרגענו מהנסיעה.
בעלה של רונית פולי רשף המהמם עושה לנו מוסיקה ומספר לנו סיפורים בקול העמוק הענוג והנעים שלו…
זנזיבר והדרך לרונית מזכירה קצת את סרילנקה. המון אנשים, מן בלאגן קולוסאלי בתנועה, נוסעים מצד ימין שזה בכלל עושה לך צוקאהרה בראש, צפצופים, תרנגולים, פרות רזות, בתים מקולפים, מלא סוחרים, רוכלים, אופניים, דרכים עקלקלות, עוד צפצופים, וילדים בני שלוש עם נזלת יבשה באף ואח גדול בן שבע לידם שלובש בגדים מהבר מצווה של אורי מלמיליאן שלבש בזמנו חולצות בלויות של מנצ’סטר יונייטד.. עם כתמים כאלה של קטשופ וקארי… והם כולם מחייכים, שמחים, מנופפים לשלום לאנשים הלבנים האלה שזה אנחנו שהגיעו לבלות באי שלהם.. ובראש שלהם דבר אחד: מה הם יוציאו ממך. מה ימכרו לך. מה יקבלו ממך…אבל הכל בחיוך שובה לב וקסום.
יש משהו מאוד מאוד יפה ומקסים באי סדר ובבלאגן הזה.
אני באופן אישי מת על זה.

אחרי האתנחתא אצל רונית חזרנו לשדה התעופה לטיסה פרטית במטוס עם פלופלור אחד כזה וטייס אחד שחור כזה, שאם במקרה הוא מתעלף לי אני הופך להיות בעל כורחי טייס המשנה.
דנה התחילה להתפלל בארמית, רן לגם מהוויסקי שקנה בדיוטי, מרב במיוחד בשלב המראה צרחה בבעטה המון פעמים לאמא שלה, אדי הצלם ממש אפטי כי כבר הצמידו לו קנה רובה שלוף מול העיניים כשליווה את איתי אנגל בכתבות על דעא’ש בסוריה, ואני החלפתי חיתול כי הוא התמלא לי מהלחץ….הקברניט שלנו היה שחור נחמד וסימפטי. אבל הזיע מאוד ליד האוזניות ואני התרכזתי בטיפות הזיעה שניגרו ממנו והבנתי בתוך תוכי שזה רק עניין של זמן עד שנתרסק.
מוכרח לציין שבטיסה הזו, הראשונה, חשבתי הרבה על הילדים שלי, מה הם יזכרו ממני, איזה חותם אני משאיר בעולם ואפילו על הכלבים שלי חשבתי, מי ייקח אותם ובאיזה בית יגדלו להם…מסכנים.

בחלוף שעתיים קרה לנו נס, נס גדול …ונחתנו בהצלחה בשדה תעופה טאבורה לתדלק ולהשתין.

טאבורה זה לא היה ממש שדה תעופה. זה היה יותר שדה, בלי תעופה. אנחנו היינו התעופה היחידה בו. ועוד כושית חביבה שהביאה לנו קולה.
רצתי לשירותים, כמו אסתר שחמורוב רוט במירוץ שליחים….רן רץ אחרי אבל לא הדביק את הקצב… פרצתי את דלת השירותים בבעיטה לפחות כמו שמוקי בצר פרץ לטרמינל החטופים באנטבה בזמנו והשתנתי את עצמי לדעת בתוך בול פגיעה כזה….
רן נכנס 30 שניות אחרי כשאני הייתי כבר בתא.
בעודי משתין אני שומע קול תרועה, סולם סי מז’ור, רן הפליץ תוך שהוא משתין נוד לחץ דק דק וחד מאוד… ואחר כך פלט אנחת רווחה כזו..אייייייי אוייייי כןןןןןןן.
הוא כנראה לא ידע שאני בתא הסמוך. זו הייתה למעשה ההכרות הראשונה האמיתית ביננו….

יצאנו שלווים ורגועים, המטוס בינתיים תודלק ואנחנו ממריאים לקיגומה. שם חיכו לנו מנכ’ל הגנים הלאומיים ועוד חבורה מכובדת של משרד התיירות עם צלמים שעשו לי להרגיש הכי בר רפאלי בעולם…
ואני שיחקתי אותה כאילו אני רגיל לזה ופיתחתי מן מבט כזה של בראד פיט…קז’ואל אדיש נונשארלנט כזה. שכאילו מתעלם מקיומם כזה? אבל בד בבד שומר שהכרס הקטנה שלי תהיה בפנים כי אני יוצא בדר’כ רחב בעדשה 35 מ’מ….

כאן בעצם מתחיל המסע, מכאן הגענו בנסיעה קצרה לכפר דייגים מהמם ביופיו, עלינו על סירה באגם טנגנייקה השני בגודלו בעולם שמהווה את 20% מכמות המים המתוקים בעולם 675 ק’מ אורך 70 ק’מ רוחב, קילומטר עומק, ושטנו שעה לגומבה – פארק הקופים ותחנת המחקר הראשונה של ד’ר ג’יין גודול ליומיים ראשונים של המסע המופלא הזה, יומיים עם השימפנזים….וחיכו לנו אוהלים מהממים, צוות שלם ואדיב, ארוחת צהריים והרבה קופי בבון…וכאן בעצם בעצם בעצם מתחיל הטיול.

המשך ממש בקרוב. זה רק חצי היום הראשון. חכו חכו…

ספרו לחברים: