מאת: ליאת תימור, סגנון | 28 ביוני 2012

בעקבות התמונה שהסעירה את הפייסבוק, שיחה עם רונית הרשקוביץ, קונסולית הכבוד של זמביה בישראל שמאוהבת באקזוטיות שביבשות.

אל: רונית הרשקוביץ (51 , יו"ר קבוצת מנליק המתמחה בתיירות ומסחר באפריקה , קונסולית הכבוד של זמביה בישראל)
היי רונית, אני מצרפת תמונה שהתגלגלה בפייסבוק בימים האחרונים. כמובן שהבעתי את זעמי בושתי וכאבי. התגובות את יכולה לתאר לעצמך, נעו בין הזדהות לבין קללות ועוד הערות גזעניות מביכות. וחשבתי , מה יש בהם באנשים הללו בעלי העור השחום, שמעורר כל כך הרבה שדים רדומים? בעיני, מרהיב שיש בני אדם כה שונים בצבעם, בצורתם, באורח חייהם, בשפתם. כולנו גן חיות אנושי אחד גדול. ויש גם אותך, לבנה שנכבשה בקסם של אפריקה. מעולם לא ביקרתי ביבשת הזאת. מתה לשמוע. ספרי קצת. איך התאהבת?

מאת: רונית הרשקוביץ
ליאת היקרה, בין אפריקה לאפריקה ברגע של תל אביב, יוצאת כרגע מהמשרד לסרט ‘מחוברים לחיים’. אני מתרשמת שאני היחידה שעדיין לא ראתה. אז אתחבר שוב יותר מאוחר. ערב טוב.

מאת: רונית הרשקוביץ

ערה?

מאת: ליאת תימור
את מתחילה איתי? בטח ערה, חיכיתי לך. עקבתי אחרי ההפגנות. לאיזו תסבוכת נקלענו. בין מהגרים לבין תושבים. מורכב, מתסכל. אוף. סרט חמוד, לא?

מאת: רונית הרשקוביץ
חשבתי לעצמי על מה שכתבת בדרכי אל הסרט, שהוא סיפור אמיתי. אני התאהבתי בו, בדאריס, כל כך חזק ורך, חכם, מצחיק, יפה, נקי מחשבה אמיתי… לפעמים אני חושבת שה”וילדרנס” האמיתי נמצא כאן תחת הפנס ברחובות הראשיים ולא בסוואנה של אפריקה. שם יש חוקים. הכול ברור. טורף ונטרף. גם האימפלה יודעת שהיא בסכנה וגם עדרי הגנו העצומים… וכאן- חיי פרא, אין חוקים, אין כבוד וזה עצוב ומאכזב. ובזה יש לדון. להעלות את המודעות והביקורת העצמית של כולנו. בורות, רוע, אנוכיות- אלו תכונות שקשה לי לקבל בבני אדם. וכשזה בה יחד, זה ממש לא משהו…

לשאלתך, התאהבתי באפריקה עוד בשנות התשעים, בצבעים-בירוק הזה, בשמיים התכולים האינסופיים, בכוכבים המנצנצים, בעצים בפרחים, באנשים החמים, במבט , באופטימיות בפראיות. ובעגבניות בטעם של פעם. יש סוג של געגוע לפעם, אז שם זה קצת כמו פעם. מעולם לא ביקרת ביבשת הזו? האמת שהרוב לא. אבל כמו השיר של המונדיאל-THIS TIME FOR AFRICA , אני מרגישה שיש עניין הולך וגובר ביבשת, בפן התיירותי והעסקי. אפשר לבקר ולראות את המקום מחלון המכונית, ואפשר לגעת ולהיות חלק. אחרי 20 פעם שראית את הלבן בעין של האריה אתה מחפש עוד משהו- את הקסם. אני יודעת למצוא אותו. ברוכה הבאה לחלקת אפריקה שלי.
לילה טוב, רונית
נ.ב
זה נחשב להתחיל איתך?

מאת: ליאת תימור
יקירתי
כן, קצת. הרי את הלכת לבלות ואני המתנתי לך כמו נערה בדייט ראשון. איך הפכת לקונסולית ונציגה וגברת מכובדת של היבשת הזאת כאן? וכשאת כאן, איזה חלק מאפריקה את לוקחת איתך לכל מקום? מדברת סווהילית? ומה זה להתחבר לאפריקה, מעבר לצבעים ולאקזוטיקה?

מאת: רונית הרשקוביץ
בשנות התשעים הייתי נוסעת לעיתים תכופות לאי סיישל ולקניה. בביקור החודשי באיזור פגשתי משלחת רמת דרג מזנזיבר ונחשפתי לעובדה שאין קשרים דיפלומטיים בין ישראל לטנזניה. הוזמנתי לבקר כאורחת הממשלה. חזרתי לארץ והייתי שושבינה בטקס חידוש היחסים הרשמי בין ישראל לטנזניה ב- 1994. ב-2000 מוניתי לקונסולית הכבוד של טנזניה בישראל. למעלה משלוש קדנציות אף אחד לא הבין מה אני מחפשת שם. כולם אז נסעו לקניה. ואני ממשיכה במסורת מאתגרת של גילוי יעדים חדשים. הפקתי כמה הפקות אופנה באותן שנים, למשל פלפל עם בר רפאלי ויעל בר זוהר. הפעלתי טיסות צ’ארטר ישירות מתל אביב לזנזיבר, שמתי על המפה את זנזיבר וטנזניה. היום כשאני פוגשת את המשפחות “שלי” או זוגות שחוזרים מירח דבש באזור, אני מבינה שהקסם פעל גם עליהם. אני מבינה סווהילית, גם מדברת קצת, עדיין מתמודדת בקושי, “פולה פולה” (שזה לא לאט בסווהילית) . להתחבר, להיות מעורב, לקחת חלק, לתת להיות אדם גאה. כמובן במינון הנכון, וזה הסוד…

מאת: ליאת תימור
עכשיו אספר לך על חלקת אפריקה שלי. שמה דריה -אפומיליה. היא גדלה כאן בבית עם ילדי מיום היוולדה, ולמרבה השמחה קיבלה לפני כחודשיים אזרחות ישראלית. את יכולה לשער את גודל השמחה. הקיץ הזה בלי נדר, היא תצא למסע הראשון שלה באתיופיה, שם שורשיה. לא רק משפחה מורכבת, גם צבעונית יש לנו- בכל מובן. מצרפת תמונה שלה ושל בתי שאת שמה היא אימצה. שתי דריות מהממות. גם אצלך המשפחה היא פזל של ילדים ובעלים. תעשי לי קצת סדר?

מאת: רונית הרשקוביץ
ליאת כמה חום ומתיקות קורנים מהתמונה. כן, פאזל מורכב, הרמוני ב- 80% . פולי (רשף) בן זוגי היה נשוי שלוש פעמים ויש לו שלושה ילדים משתי נשים. אני הייתי נשואה, ויש לי את מאי, ביחד היה לנו את ‘בו הטוב’ (הכלב) שאיבדנו לפני חודש, וביחד יש לנו גם את ביבי אפריקה. את הדור השני לפזל אם הבנתי נכון?

מאת: ליאת תימור
גם אצלי הפאזל מורכב, מנסה להתגבש למין משפחה אחת גדולה. יש הרבה צחוקים וכייף ויש גם מקומות בהם צריך ללכת בזהירות. עבורי זאת משימה שנעשית במסירות ואהבה. אם את מדייקת ומתמידה, הלב מתרחב וככה יש עוד המון מקום, גם לילדים שאינם שלך ביולוגית. אבל אני לא עפה על עצמי יותר מידי, במקרה נפלו עלי משמיים ילדים מוצלחים במיוחד.

מאת: רונית הרשקוביץ
אני כל כך מבינה. לא פשוט למצוא את המינון המדויק לשזירת האהבה, לכבוד ולנתינה. וגם לקבלה. רציתי 100% הצלחה, מצוינות, כך אני מתנהלת בחיי. היום אני ב-80% הצלחה והרמוניה. סיפור של התבגרות מאוחרת.

מאת: ליאת תימור
יקירתי
חייכתי, כמוך גם אני חושבת שכל מה שפחות מ- 100% הוא סוג של כישלון. הידיעה שאת לא יכולה להצליח בכל, שמותר קצת להרפות, היא חלק מסממני ההתבגרות. קצת באסה שלא הבנתי את זה קודם. הייתי חוסכת מעצמי לא מעט חתכים בידיים ובנפש. יש משהו כל כך מנחם בידיעה ש”הרוב הטוב” – זה המון. המספרים והאחוזים לא ממש חשובים, הרי הם משתנים. ההתמסרות מכל הלב היא החשובה. זאת ריצה למרחקים ארוכים. אני קצת כמו רץ המרתון הראשון פיפידס שרץ כל הדרך מהעיר מרתון ועד אתונה לבשר על הניצחון היווני ומת סמוך למסירת ההודעה. אבל איזה כייף זה לרוץ את כל הדרך בידיעה שאת הולכת לבשר על ניצחון. איזה ניצחון? בדיוק כמו הרץ ההוא, הניצחון שלי על החולשות שלי. ניפגש באפריקה?
לילה טוב
קחי הכול בפולה פולה
ליאת

ספרו לחברים: