מאת: יעל חן, סגנון, מעריב | 17 בינואר 2001

זה השם שתושבי טנזניה וזנזיבר קוראים בו לרונית הרשקוביץ, קונסולית הכבוד שלהם בישראל. היא הגיעה לשם ממש במקרה, התאהבה במקום ובתושבים, ולקחה חלק בחידוש היחסים הדיפלומטיים ובפיתוח התיירותי. עכשיו שהיא בת בית אצל הנשיא הטנזני, היא תעשה הכל כדי שגם אתם תפלו בשבי המקום.

באותה קלות שבה אנחנו שולפים, אחרי התלבטות מעושה, אלבום תמונות של הילדים, שולפת רונית הרשקוביץ מתיקה אלבום תמונות של זנזיבר. היא קונסולית הכבוד של טנזניה וזנזיבר (אי השייך לטנזניה) בישראל. הרשקוביץ מודה שהיא "מכורה לנופים, לריחות, למראות, לאנשים ששם", מה שגורם לה לחייך באושר למראה הצילומים אין ספק שגם אני הייתי מתנייעת עם אלבום כבד של מקום כלשהו על פני הגלובוס, לו היו מבטיחים לי שזה יביא לי תפקיד דומה, אבל פה מדובר באהבה. הרשקוביץ ממש אוהבת את היבשה השחורה, אפילו שהגיעה אליה ממש במקרה.

ומעשה שהיה כך היה: הרשקוביץ, 40, אם לבת בת 14 וחברה של השחקן פולי רשף, עבדה בחברת תיירות גדולה. אחת הבחורות שהייתה ממונה על התיק של אפריקה הפסיקה לעבוד והרשקוביץ קיבלה את התיק שלה. מאז היא משמשת נציגה של בתי מלון וחברות באפריקה, משנעת אנשים ל”מג’יק של היבשת הזאת. דווקא אני, שלא גדלתי בטבע ולא היו לי חיות מחמד”, היא מעידה.

תכירו את מאמא רונית

וזנזיבר?

”שוב, במקרה טסתי בשנת 1993 מניירובי לסיישל, לסופשבוע של עבודה. על המטוס הייתה פמלייה של נשיא זנזיבר, הם ישבו במחלקה הראשונה, אני במחלקת עסקים, ולא נוצר שום מגע. בדרך חזרה הם שוב היו על הטיסה. אחד מהם קם לכיוון שלי, ואמר לי “מה שלומך”, הוא זיהה אותי מהטיסה הקודמת. התחלנו לגלגל שיחה, אמרתי לו שאני עוסקת בתיירות, נושא שלא היה קיים בכלל בטנזניה או בזנזיבר. זה היה מדע בדיוני עבורם אז, שלא לדבר על כך שלא היו לטנזניה יחסים עם ישראל”.

שבוע מיום השיחה, שנערכה בעמידה בין המחלקות, קיבלה הרשקוביץ טלפון שהזמין אותה לטנזניה וזנזיבר. דרכון זר הביא אותה ביום הולדתה למקומות החדשים לה, כשהיא מתקבלת שם בכבוד מלכים. “באתי לים כחול שאין כמותו בעולם, לעלים בצבע ירוק שלא ראיתי בחיי, לצבעוניות שאדריכל הגנים הכי מדהים בעולם עיצב בצד עצי קוקוס ובננות ומנגו. בחדר במלון חיכו לי שתי נשים שעשו עליי קעקועי חינה, והנשיא דאז, ד”ר סלומון אמור, אירח אותי בביתו”.

ומה קרה אצלו?

"הוא ביקש לדעת מה דעתי על הפיכת זנזיבר וטנזניה ליעד תיירותי. כמעט התעלפתי. אותי הוא שואל? אבל עניתי לו כמו שצריך. אמרתי לו “אתם חבורה של ילדים שיושבים על אוצר והגיע הזמן שתעשו משהו עם זה. התשובה הישירה והכנה שלי כנראה הציתה את הקליק בנינו, והנשיא ביקש שאעזור להם לחדש יחסים דיפלומטיים עם ישראל”.

בזכותך חודשו היחסים?

“אני הייתי השושבינה. חזרתי לארץ, נפגשתי עם ניסים זווילי, משרד החוץ חילופי משלחות אחרי מלחמת ששת הימים לא היו לנו יחסים דיפלומטיים. בשנת 1994 החל משרד החוץ בסיוע ובחילופי סטודנטים, וכך זה עד היום. אני הנציגה הרשמית של טנזניה בישראל, מנפיקה ויזות ומחכה בימים אלה לדרכון דיפלומטי טנזני. כל השנים עשיתי את העבודה מבלי לקבל תואר של קונסולית כבוד. היום אני יושבת בקונסוליה עם צוות ודגל, וממלאה תפקיד ללא תגמול כספי, אבל כזה שמסמל בשבילי עולם ומלואו”.
מאז שהגיעה לזנזיבר, מספרת הרשקוביץ, השתנו מאוד פני הדברים. “כשהגעתי לאי, לקח לי יום שלם להגיע משדה התעופה לחוף. לא היה שם כלום. כיעד תיירותי זה היה מוצר אותנטי, בלי מותרות שהתאימו לתיירים. במהלך השנים החלו ליזום פרויקטים, כשמידי פעם התייעצו איתי בעיקר בנושא של בעלי מלאכה כמו אדריכלים וקבלנים – אנשים שעזרו להם להפוך את זנזיבר לאי מתוייר. בחמש השנים האחרונות, זנזיבר נחשב לסיפור הצלחה, אי שנמצא על המפה. יש בתי מלון נהדרים, כבישים טובים, עיר עתיקה, שווקים, ואותנטיות שנשמרת. לא פעם, בדרך מהשדה למלונות, עוצרים התיירים לראות חתונה שנערכת בכפר, רואים אותה מהכביש, נהנים וממשיכים לנסוע”.

אחד המקומות היוקרתיים בזנזיבר הוא מלון “מנמבה איילנד”, שביל גייטס מתארח בו באופן קבוע פעם בשנה. הלינה במלון עולה 1,200 דולר ללילה, באחד מעשרה חדרים ללא מיזוג (יש מאווררי תקרה), אבל לכאן באים בשביל להרגיש אפריקה, עם מחצלות, חול לבן ואוכל מעולה. לדברי הרשקוביץ, שכמובן בדקה את המקום לפני ולפנים, מדובר ברומנטיקה מרגשת עם “שמים זרועי כוכבים שאין בשום מקום אחר, כי השמים כאן עגולים”.

מלבד המלון הזה יש באי קלאבים איטלקיים ובתי מלון אחרים, הגדול ביותר בן 200 חדרים. האי גם נחשב לאתר צלילה מבוקש ביותר. אחרי שיוצאים מהים אפשר לטייל בעיר “סטון-טאון”, שהסמטאות שלה בנויות כך שאפשר ללכת בתוכן גם בשעות הצהריים, כי הקירות מגנים מפני השמש. אטרקציה נוספת הן דלתות הבתים המפורסמות בכל העולם בגילופי העץ שלהן, ואשר מגלות, על פי עושר הגילופים, האם בעלי הבית עשירים. בערב, מסבירה הרשקוביץ, הולכים לבארים, פאבים מועדונים, מסעדות על המפרצים עם המון אוכל ים, ו”תחושה של אוכל מאוד טרי, לא מפלסטיק”.

מה יש לעשות בטנזניה?

יש שם ספארי נהדר, שמורות ידועות כמו סרנגטי ונגורונגורו, שהייתה הר געש שקרס והלוע שלו משמש מקום מפגש של חיות. אפשר לראות אותן נאספות שם בעת השקיעה או הזריחה, זו תמונה שלא נרגעים ממנה ימים ארוכים. יש בה הרבה מה לראות מבחינת ארכיאולוגיה והיסטוריה, משם יצאו עבדים לאירופה והנושא שם מאוד מטופל, מתייחסים לקטע הזה של עבדות ויש אפילו מוזיאון לנושא. בטנזניה יש בני לאומים רבים כמו פורטוגזים, ערבים, סינים, אפריקאים, זו מדינה מאוד מעניינת”.

הרשקוביץ נמצאת ביחסים קרובים במיוחד עם הנשיא הנוכחי של זנזיבר, אמני קרומה, מוסלמי שהזמין אותה לארוחת סיום צום הרמאדן בביתו. “הוא איש צנוע במיוחד”, היא מספרת, “שלא רצה לעבור לגור בארמון הנשיאותי אלא להמשיך לגור בביתו. את בית הנשיא הפך לבית אירוח מוזמנים מכל העולם. אשתו אמרה לי שהיא מאוד שמחה על ההחלטה להמשיך ולגור בבית, כי היא רוצה להמשיך ולעשות לחברות שלה תה מבלי שירגישו לא נוח. הם נישאו כשהייתה בת 14, יש להם חמישה ילדים מבוגרים, ולא היה בתוכנית שבעלה ייבחר לנשיא. אם כי מאז שבעלה קיבל את התפקיד, שניהם מרגישים תחושת שליחות”.

המקומיים מכירים אותך?

”בטוח. אני נמצאת שם לפחות פעם בחודש, אחרת מדגדג לי. קוראים לי מכל עבר “מאמא רונית”, מאמה זה גברת. האנשים שם מקסימים, הם אוהבים לצחוק, בעלי חוש הומור, עם אופטימי מאוד”.

ובכל זאת, מה מעצבן אותך שם?

”מעט דברים, למשל שהם מתקשרים שאשיג להם משהו בדחיפות עליונה ואחר-כך “שוכחים" ממנו לכמה שבועות, או שקוראים לי לפגישה ואני מחכה בחוץ קצרת רוח, ואומרים לי “עוד מעט תחכי”. אנשים יכולים לבלות שעות בלחכות ואני בקטע של עשייה. אני אוהבת לעבוד, שדברים יקרו, והחיבור שלי עם ה”אובר סבלנות” שלהם לפעמים מטריף אותי”.

מה עם החיים האישיים עוד ילד?

“קצב העבודה המטורף שלי מכתיב נסיעות רבות. אני חיה עם פולי כבר שנים, מתלבטת האם להביא לעולם צאצא משותף. אני יודעת שזה הזמן להחליט, אבל באורח החיים שלי לא נראה לי נכון להביא עוד ילד לעולם. אפילו שלרגעים אני רוצה נורא, אני מאוד אוהבת תינוקות. למזלי, לבת שלי נולדו שני אחים אצל אבא שלה, ומבחינה זו אני רגועה. היא יודעת מה הטעם של להיות אחות”.

פולי נוסע איתך הרבה?

“בכלל לא. הוא שחקן עסוק, משתתף “בבוסתן ספרדי” בהבימה, היה אבא של בילבי בהצגה, נמצא עכשיו בתקופה יצירתית טובה. פעם אחת הוא נסע איתי לזנזיבר וכתב שם תסריט מתחת לעץ קוקוס”.

את חושבת על לחיות בזנזיבר?

“בעצם אני חיה בשני מקומות בארץ ובאפריקה. בארץ יש לי בן זוג וילדה, משפחה, חברים, תל אביב, ושם יש לי שקט – המון שקט, חברים, מפגשים עם שרים ונשיאים, לא האמנתי שיהיה חלק מחיי. ומכיוון שהמקום הוא כבר חלק ממני , אני משוכנעת שבזנזיבר אקנה בית ואז אולי אני אצליח גם לנוח. בכל פעם שאני מגיעה לשם, אני חושבת שהפעם אנוח, אבל תוך שנייה אני נשאבת לפגישות, לעבודה ושלא תטעי, אני אוהבת את זה. הפגישות עם האנשים הנכבדים האלה, אני מרגישה בהן נוח. טוב לי להיות רשמית, ואחר כך לשבת עם החברים שלי ולשחק משחק קלפים זנזיברי מטורף”.

מה הכללים שלו?

“אין לי מושג, ניסו ללמד אותי ולא קלטתי כלום. אני עושה את עצמי משחקת כי הכי חשוב במשחק הזה היא המהירות, וכנראה שאני בכל זאת עושה משהו נכון, כי ממשיכים לשתף אותי”.

 

ספרו לחברים: