רונית הרשקוביץ, קונסולית הכבוד של טנזניה בישראל, לא חלמה על פיתוח יחסים תיירותיים ועסקיים עם המדינה השוכנת לחופיה המזרחיים של אפריקה . אבל פגישה מקרית במטוס עם שר החוץ והתכנון של המדינה, תרמה לפיתוח יחסים דיפלומטיים ותיירותיים עם האי המוסלמי והמדינה המדהימה. שמיים פתוחים לזנזיבר.

“הכל התחיל לגמרי במקרה”, מספרת רונית הרשקוביץ, היום קונסולית הכבוד של טנזניה בישראל. ב-94 טסתי מניירובי לסיישל כדי לסגור כמה חוזים. הטיסה התעכבה, ולידי ישב נציג הבנק הלאומי האחראי על האיים באוקיינוס ההודי, שסיפר לי שהגורם לעיקוב הוא משלחת שרים מזנזיבר. בטיסה בחזרה לניירובי, עבר ליידי במטוס אדם שהיה מוכר לי מאותה משלחת. התחלנו לפטפט, הוא הציג את עצמו כמיניסטר איזק אברהם ספטו, שר המדינה והתכנון של זנזיבר . דיברנו על תיירות והוא התעניין במה תיירים ישראלים אוהבים. החלפנו כרטיסי ביקור, וכמה שבועות אחר כך קיבלתי הזמנה לבקר אצלם כאורחת רשמית של הממשלה”.

הרשקוביץ, ילידת תל אביב, לא חלמה מעולם על פיתוח יחסים דיפלומטיים עם מדינה מוסלמית, לא כל שכן על מינויה לקונסולית כבוד של טנזניה בישראל. במקביל למינוי היא חנכה את קו התעופה הראשון מישראל לזנזיבר.

מסגרת היחסים הדיפלומטיים הנוכחית בין טנזניה לישראל חודשה בשנת 1994, לאחר ניתוק היחסים בשנת 1967. מאז השגרירות הישראלית בניירובי, קניה, בראשותו של השגריר מייצגת גם את האינטרסים הישראלים בזנזיבר ובטנזניה. בישראל עדיין אין שגרירות של טנזניה וזנזיבר.
יותר מ-20 שנה עוסקת רונית הרשקוביץ בתיירות. ההתחלה הייתה בארקיע כסוכנת נסיעות, משם המשיכה במחלקת המכירות של החברה הגיאוגרפית ואז עברה לחברת “יודעים עולם”, שם פיתחה מחלקת אפריקה ועסקה במכירות, הזמנות וקשר עם ספקים בחו”ל. כשהחברה נסגרה, עברה ל”נתור”, הקימה גם בה את מחלקת אפריקה, בין לבין ילדה את מאי, היום בת 23 כוח עולה בעולם הטלוויזיה והמשחק, התגרשה מבעלה, והיום היא מתגוררת עם חברה לחיים, השחקן פולי רשף.

בכל חברה שעבדת, פיתחת את מחלקת אפריקה… מה מושך אותך דווקא לשם?

“כן, אפריקה עושה לי את זה. ביקרתי ביפן, קוריאה, דרום אפריקה, כמעט בכל מרכז אירופה ובארה”ב. הייתי עשרות פעמים בסיישל, מאוריציוס וקניה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לאפריקה, ב-91, פשוט נדלקתי. אני לא יכולה להסביר את זה, אבל משהו באפריקה נוגע אצלי עד קצה האפידרמיס. מין תחושה של מלאות, של התחברות עם הטבע.”

אולי ההתלהבות הזו שלה מהאנשים ומהנופים של היבשת השחורה, הם שאיפשרו את כל מה שקרה מאז אותה טיסה גורלית במהלכה נפגשה עם השר הזנזיברי, זנזיבר רק כדי לרענן את הזיכרון, היא רפובליקה קטנה השוכנת בצמוד לחופיה המזרחיים באפריקה.

בואי נחזור להזמנה שקיבלת מממשלת זנזיבר.

“קודם כל זו הייתה הפתעה מוחלטת. לא ציפיתי להזמנה. באותה תקופה לא היו יחסים דיפלומטיים בנינו. בנוסף לזה זנזיבר היא מדינה מוסלמית, ולכן הייתי צריכה להשתמש בדרכון אירופאי שלי, ארזתי ונסעתי, כולי מסוקרנת לקראת מה שצפוי לי. לשם “זנזיבר” יש איזה ניחוח נוסטלגי ואקזוטי. רק איזכור השם עושה לי כבר חשק לנסוע”.

מה הייתה ההתרשמות הראשונית שלך?

“הצבעים. הכחול של הים והשמיים הוא הכי כחול שראיתי, והירוק הכי ירוק והחול הלבן”.

לא פחדת להסתובב לבדך בארץ מוסלמית?

“בכלל לא האנשים שם מאוד חמימים ואדיבים. יש שם תחושת ביטחון. הכל שם כל כך בנחת, אין שום דבר עצבני, אף אחד לא מציק או מתקרב.יותר בטוח שם מאשר בהרבה בירות אירופאיות מערביות”.

לאן לקחו אותך בביקור הרשמי?

התחלנו בשמורת סלו, שהיא אחת הגדולות בטנזניה ובמזרח אפריקה בכלל, ויש בה את מספר הפילים הגדול ביותר בעולם. בכלל, יש בה ריכוז עצום של חיות. התאכסנו במחנה ליד נהר רפוג’י, שיש בו רק חמישה-עשר אוהלים, מצויידים בשירותים ומקלחת, ואפילו מהשירותים יכולתי להסתכל על הנוף המדהים של הנהר ועל ג’ורג’ הפיל, שהוא דייר קבע במחנה, ובא לטייל בין האוהלים.

“את ארוחת הבוקר אכלנו בחדר האוכל של המחנה, שממוקם מתחת לעץ באובב ענק ליד הנהר, ומיד אחרי האוכל יצאנו לספארי. בתוח חצי שעה הגענו לשכונת האריות, ושכונת הפילים, ושכונת הקופים וההיפופוטמים, והרגשתי הכי בערוץ שמנה שרק אפשר. אחרי הספארי חזרנו לארוחת הצהריים, נחנו על רמפה מיוחדת שבנו שם מול הנהר, ושתינו תה של חמש שהגיש לנו מלצר מעונב בסגנון בריטי. אחרי המנוחה יצאנו לשיט בנהר עם מדריך מקומי . זה שיט מאוד שקט , ואת הפילים שבאים לשתות מהנהר, והאנטילופות והאריות. את השיט בחזרה עשינו בשקיעה, והשקיעות של אפריקה כל כך רומנטיות שאני פשוט לא יכולה לתאר את זה”.

ובזנזיבר עצמה איפה ביקרת?

“הכיף בזנזיבר הוא שילוב של הנופים, האתרים והאנשים המקומיים. בכל מקום אליו הגעתי בירכו אותי בברכה סווהילית, קאריבו (ברוכים הבאים), ג’מבו (שלום), וכשהגעתי למקומות מרוחקים מחוץ לעיר הצביעו עלי ואמרו “מיזונגו,” כלומר “איש לבן”. הם אנשים מאוד פשוטים, חמים ומנומסים. הם חיים בפשטות שיכולה להיראות כדלות , אבל בגלל ההשפעה הסוציאליסטית ולתרבות שעדיין לא התמסחרה”.
מה אמרת לנשיא זנזיבר דאז, ד”ר סולימן אמור, בתום הביקור הראשון שלך?
הוא שאל אותי מה אני חושבת על המקום ואמרתי לו שאני נפעמת, שיש להם אוצר, ושזה אחד המקומות הכי יפים שראיתי. סיכמנו שאחזור לישראל ואחשוב איך אפשר לקדם את התיירות לשם”.

עד אז לא הגיעו לשם תיירים?

“עד אז זנזיבר התפרנסה מייצוא ציפורן. היא מכונה אי התבלינים, והאגדות מספרות שכשמטוסים היו חולפים מעליו, היה בשמיים ריח של תבלינים. מאז שאינדונזיה כבשה את מקומה בשוק העולמי, הם מנסים למצוא תחומי הכנסה חדשים, ותיירות היא פתרון מצוין”.

איך נמשך הקשר איתם אחרי שחזרת?

“לא רציתי שהוא יישאר ברמה של תיירות בלבד, ולכן ארגנתי להם, לבקשתם, משלחת רפואית עם ציוד ותרופות, יצרתי קשר בין מפלגות ישראליות לבין נשיא זניזבר, כשהנציג שלנו היה ח”כ ניסים זווילי. הקשר בין המפלגות היתה האפשרות היחידה להיפגש אז, כי עדיין לא היו יחסים דיפלומטיים בינינו, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון בניהם. הם זוכרים לנו דברים טובים מהעבר, לפני שהיחסים נותקו ב-1973 בזמנו גם גולדה וגם רבין ביקרו שם, וחשבתי שאם אני יכולה לתרום לחידוש היחסים, אז למה לא. בעקבות הביקור כאן, זווילי הוזמן לשם, והם הגיעו לארץ לסיורים לימודיים. מכל המפגשים שיזמתי, התפתחה ידידות מופלאה, שבעקבותיה, התחדשו ב-95 היחסים הדיפלומטיים”.

המגעים הללו עוררו בך עניין לעסוק בפוליטיקה?

“אולי בגלגול אחר הייתי יכולה לעשות את זה טוב. לא מעניינת אותי פוליטיקה לשם פוליטיקה, אבל אני שמחה לייצג ולמכור נכון את ישראל, למשל לתרום לארגון אירועי התיירות לשנת אלפיים. הכיוון העסקי מעניין אותי, לא הפוליטיקה.”

מתי עלה עניין הקונסול?

“במהלך השנים הייתי מעורבת במשימות שונות שבהן ביקשו את עזרתי, ופתאום הבנתי שהפכתי להיות מין ד”ר ליוינגסטון ישראלי. הם הבינו שכדי שאוכל ליצר בשבילם קשרים, צריך תואר רשמי שיעזור לי לפנות לאנשים השונים.הם הביעו עניין במינוי שלי לקונסול כבוד מטעמם בישראל, פנו למשרד החוץ ומאז זה הסטוריה.

כד”ר ליונגסטון הישראלית, את מגיעה לשם בלבוש רשמי, מערבי ומחויט, או בתלבושת ספארי וכובע פקק, כמחווה לספרות ההרפתקאות?

“אם אני בפגישה רשמית במשרד, שנקבעה מראש, אני מתלבשת מחוייט ומגיעה עם תיק עבודה, ממש כפי שהייתי מגיעה לפגישה במנהטן. אבל כבר קרה לי שהגענו לפגישה עם אחד מיועצי הנשיא, והייתי לבושה במכנסי דגמ”ח, חולצה קצרה ובנדנה על הראש. הכל שם קצת אחר.. גם לוח הזמנים מאוד גמיש. את יכולה להגיע לפגישה והאדם שאיתו קבעת יגיע רק כמה שעות אחרי, וכאילו כלום לא קרה. הם יודעים שאני כועסת על דברים כאלה, אבל זה הזמן הזנזיברי, הכל לאט. כך שאני צריכה לתמרן בין פגישות רשמיות באופן ברור, לאלה הפחות רשמיות, גם מבחינת הלבוש. אלה לא אותם כללי משחק כמו במערב”.

איך מסתדרת עבודה כל כך מאומצת לאורך שנים עם חיי משפחה?

“אחד הדברים שאהבתי במעבר לחיים עם פולי זה המעגל שנוצר בנינו, שכל אחד הולך לעיסוקיו אבל יש מעגל בסיס נוח שחוזרים אליו. מערכת היחסים בין כולנו, ביני לבין הילדים של פולי (פולי הוא אביו של הזמר-שחקן נמרוד רשף), בין פולי למאי, בין פולי לביני היא מאוד תומכת. קשה מאוד לעשות תפקיד כמו שלי, עם כל כך הרבה נסיעות, בלי תחושת בטחון והתמיכה שנותן בן הזוג, והוא מאוד מאוד מפרגן לי”.

מתי העונה המומלצת לנסיעה לזנזיבר?

“החודשים האופטימאליים לנסיעה הם ינואר, פברואר ומרץ, כי לא יורד בהם גשם. בשאר החודשים יותר גשום, למרות שגם אז מבחינת המקומיים לפחות, אין בעיה. הם משתמשים בעלי בננה במקום מטריות, וברגע שמתחיל גשם, הם קוטפים עלה ומסתובבים איתו ברחוב. “זנזיבר וטנזניה הינם מקומות לחופשה בלי מתחים, בלי חליפות ובלי קרדיט קרד”, אומרת רונית, “וכמו שהזנזיברים אומרים, לעשות הכל “פולה פולה”, כלומר לאט לאט, ולהרגיש כמו מלך. הסכנה היחידה היא שתרצו להישאר שם לתמיד.

רונית ד"ר ליווינגסטון הישראלית

ספרו לחברים: