על שמיכה אחת ואושר

לאחר ששבעתי מטיולי קיץ משפחתיים שבהם האטרקציה העיקרית היא קניות, החלטתי לקחת את שלושת ילדיי לטנזניה.

נאמנה להצהרותיי, התחלתי כבר בחודש פברואר לגלגל בראש יעדים אפשריים לחופשה, שבהם יוכלו למצוא עניין שלושת ילדיי- בן (15.5), לי (13) ויהלי (9), את הכסף ששרפתי בניו יורק העדפתי הפעם להוציא על חופשה ביעד שבו ילדיי לא ייתקלו כמעט בחנויות, אבל כן יוכלו “לפגוש אנשים שגם עם שמיכה אחת לגופם חיים טוב מאוד”.

בשלב הזה החל העניין עם השמיכה להתנגן בתוכי כמו מנטרה. נפאל, על נזיריה ונופיה, הייתה היעד המתבקש הראשון ברשימה, אבל מבירור ראשוני הבנתי שעונת הקיץ אינה מתאימה לטיול שם. יעדים נוספים נפסלו מאותה סיבה, עד שהבריק רעיון במוחי: ניסע לאפריקה, לטנזניה ולזנזיבר, שני מקומות שאפשר לטייל בהם כמעט כל השנה. נשלב ספארי וצלילות במים החלומיים של זנזיבר (בני ואני צוללים חובבים) עם טיולים להכרת התרבות המקומית. הבחירה הרגישה כמו הליכה על בטוח, כי איזה ילד, ולא משנה מה גילו, לא מתרגש לפגוש חיית בר בטבע? ואיזה בוגר של חוף תל אביבי שורץ מדוזות יישאר אדיש למראה צבע המים בזנזיבר? בעיני רוחי ראיתי את דמותם התמירה והדקיקה של בני השבטים המסאים הולכים במישורים הנרחבים אחר עדריהם ולגופם רק שמיכות אדומות ומקל. בלי טלוויזיה, בלי אינטרנט ובלי חנויות!

בעודי מפנטזת על כך, יכולתי ממש לשמוע את צהלות הילדים שמנופפים לשלום לכל מכונית עוברת ומברכים אותנו בקריאות “גמבו, ג’מבו”.

הכתבה המלאה:

להורדה (PDF, 2.31MB)