זיכרונות מאפריקה ניב גלבוע

מתי בפעם האחרונה הלכתם לישון באוהל מאובזר ומפנק והתעוררתם עם הזברות? שמונה ימים של טיול שובר סטראוטיפים, שמתחיל בספארי בטנזניה ונגמר בחופים המופלאים של זנזיבר

בשתיים בלילה התעוררתי פתאום. רחש מוזר נשמע מחוץ לאוהל. מתחת לשמיכת הפוך המפנקת, בתוך מיטת אפיריון רחבה עטופה בכילה לבנה ניסיתי לשכנע את עצמי שסתם דמיינתי. עצמתי עיניים, שלווה, שקט ופתאום שוב רעש, הפעם מלווה בקול גבוה, כאילו חמור נוער, אבל בסופרן. זינקתי מהמיטה וצעדתי מחדר השינה היישר לפתח האוהל. פתחתי לאט לאט את הרוכסן והבטתי החוצה, נדהם. עדר של זברות ליחך עשב באור הירח. מה, שאלתי את עצמי, הזברה לא נמה? ברוכים הבאים לאפריקה. מסע שנמשך שמונה ימים, כל אחד מהם מלא חוויות, שובר סטראוטיפים ובעיקר מעניק תובנות עמוקות על הטבע, ועלינו.

ביקור מרגש בבקתה

הכל התחיל במטוס אל על. חמש שעות וחצי של טיסה ישירה באמצעות “ספארי קומפני” ונחיתה קלה היישר בלב טנזניה, מרחק שעה משמורת הטבע הראשונה. פעם כדי להגיע לספארי היה צריך לטוס לאדיס אבבה, לחכות שעות לקונקשן ולהגיע אחרי 14 שעות. לא עוד.

לפרטים הלוגיסטיים עוד נגיע. אבל בואו נחזור לאוהל. כששמעתי ביום השני לטיול, שאני הולך לישון באוהל, תכננתי לעשות סקנדל. מה פתאום אוהל? בטיול יוקרתי של לודג’ים מהמפוארים בעולם, מוצף באטלרים ומשרתים, מתנהל בג’יפ אישי עם מדריך שהוא גם זואולוג, גם ידען ובעיקר נחמד (ארלקווין שמו- אם אתם טסים בפסח הקרוב, תדרשו אותו), שאני אישן באוהל? לא יקום ולא יהיה. גם קם וגם היה. בעיקר כשהבנתי שאני ומלכת אנגליה ישנו בסיור ספארי באותם תנאים .

לקרוא לזה אוהל הוא אנדרסטייטמנט מהסוג הבריטי. מילה קטנה ומאופקת. אוהל. המציאות הייתה אוהל כמו שלא ראיתי מעולם: שטיחים, מיטה מפוארת, חדר רחצה בנוי כולו מעץ מהגוני (כן, כן כולל המקלחת). אוהל שנראה הרבה יותר מרשים מסוויטות פאר של אלפי דולר ללילה.

לפני שהגענו ל”אוהל”, עברנו יום שלם של ספארי. בתחילה זה מפחיד, לראות מטר ממך נמר, או פילה ודמבו הקטן שלה שועטים לעברך, לביאות וגורי אריות שטורפים בופאלו, הג’יפ נפתח בחלק העליון ומרגישים חלק מהטבע. קרובים לחיות, אבל מוגנים. הן רגילות לג’יפים. ארלקווין ידע, בעזרת עיניו החדות ומכשיר הקשר המטרטר שלו, לקחת אותנו הכי קרוב שאפשר להתרחשות- בין שזה מרדף ציד, קבוצת קרנפים משועממת או נדידה של אלפי זברות במסען התמידי אחרי עשב ירוק יותר.

גם היכרות עם האוכלוסייה המקומית הייתה בלב המסע. למשל, עם בני שבט המסאי., הם רזים, גבוהים ויפי תואר. אצלם הנשים הן העובדות. הן גם מטפלות במשפחה וגם יוצאות לעבודה מפרכות במטעים. הן שחוטבות עצים, מנסרות ובונות את הבקתות. והגברים? נחים. אז פלא שהם יפים?

יש כפרים, בלב שמורות הטבע, שבהם אפשר להכיר אותם מקרוב. ברור שמדובר במפגן תיירותי, ולמרות הכל זה מרגש. מרגש לראות את הילדים הקטנים משננים מילים באנגלית בבית הספר, מפעים לבקר בתוך הבקתות הקטנות שבהן גרים הורים וילדים בשלושה מ”ר, שכוללים גם מדורה לבישול.

להורדה (PDF, 423KB)